כתב וצילם: יותם יעקבסון

היה זה יום חג במנזר סאמיה (Samye) ומאות משפחות התגודדו סביב הרחבה שבפתח המנזר כדי לצפות בצ'אם, הריקודים רבי המסכות והתלבושות המבוצעים על ידי נזירים. הקהל נותר ישוב בשמש הקופחת, צופה בעניין רב במופעי הריקוד הממושכים והתגלגל מצחוק למראה האתנחתאות הקומיות. והנה עלו אל רחבת המופעים חמישה נזירים מחופשים באופן מוזר. שלדים? תהיתי לעצמי. האומנם? - מבט מעמיק יותר הבהיר לי שטעיתי. נורא הרבה יותר; גופות פשוטות עור. לאורך גופן וגפיהן של התלבושות נרקמו בבירור כלי דם וגידים. התחפושת נראתה גרוטסקית במיוחד נוכח החיוך הרחב שהתנוסס מצד לצד על גבי מסיכת הגולגולת שחבשו הרקדנים, לכאורה ניגוד שאינו מתיישב. כמו יתר היושבים בקהל עקבתי אחר הדמויות המוזרות שנעו בטלטלות וברעדות יוצאות דופן. אולם חלף זמן רב בטרם יכולתי להעלות השערות לפשר הכוריאוגרפיה המוזרה.

המוות, על המשמעויות הגלומות בו ועל ביטוייו השונים, תופס מקום מרכזי ביותר בתפישת העולם ובאיקונוגרפיה הבודהיסטית–טיבטית, הוא המושא המרכזי של תפישת הארעיות, לפיה כל דבר הוא בר חלוף – מתלכד לכדי צירוף הזוכה לכינוי שנתפש במהותו האמיתית כמושג שגוי, אשלייתי ושב ומתפרק. יותר מכל מתבטאת הארעיות במוות ובהתכלותו של הגוף, ולכן רבים הציורים והפסלים בהם נעשה שימוש באברי גוף שהוצאו מהקשרם – עורות פשוטים המשמשים כאוכפים ומלבושים, גולגולות בתור קערות מזון ומוחות כמזון למגיני האמונה (שמסוגלים לאכול אותו כיוון שאינם יראים את המוות). יצורים מוארים מרבים להתהדר במחרוזות של ראשים כרותים, כלי נגינה מעצמות ולא אחת ניצבים על ערימת גופות מדממות המשולות לבורות המחשבתית אותה הם חיסלו.

מבחינת הבודהיסטים-טיבטים וההינדים, המוות הוא רגע בו גלום פוטנציאל אדיר. על ידי הכנות מתאימות ותובנות נרכשות מבעוד מועד, אפשר להשתמש בו כמנוף משחרר מכבלי העולם הזה, הסמסארה,  ולהימנע מגלגול חוזר בגוף כלשהו. תובנות נמוכות יותר יאפשרו גלגול בגוף טוב יותר. בהיפוך מסוים לתפישה המקובלת קוראים ספרי הדת הטיבטים לראות במוות חבר ולא אויב, שכן בעוד כל דבר אחר יכול להכזיב ולבגוד, במוות יש בטחון. הוא בוא יבוא! ומסיבה זו הוא מחייך אלינו חיוך רחב ורצוי שנשיב לו אנו בחיוך מבין.
בשל חשיבות המוות בטיבט ישנן תרגולות רבות העוסקות בו. טבלאות מפורטות מתארות את תהליך המוות הבלתי מופרע שלב אחר שלב. על ידי לימוד ותרגול יכולים הטיבטים להתכונן לרגע מותם שלהם ולא אחת לזהות את המצב בו נמצא זולתם כדי שיוכלו לסייע לו. הבנת משמעות המוות משולה לשחרור מהאשליות הקיומיות, כבלים אותם יש לבתק. מסיבה זו מנג'ושרי, הבודהא של החוכמה מניף חרב גדולה מעל ראשו.

להבדיל ממערך שלם של תרגולות, תפילות וטקסים שנועדו למען נפשו של הנפטר נראה כי בטקסי הקבורה עצמם ישנו מסר מובהק ובולט גם לקהילתו. הדבר בא לידי ביטוי בקריאת התפילות המלוות את ימי הבארדו וכן בכל אחת מחמש צורות הקבורה הנהוגות בטיבט. ישנו סוג קבורה המוקדש לכל אחד מחמשת האלמנטים המרכיבים את היקום; קבורה בקרקע - ליסוד האדמה, השלכה לנהר - ליסוד המים, שריפה - ליסוד האש, 'קבורת שמיים' - ליסוד האוויר וקבורה של הגוף בשלמותו, קבורה בתוך סטופה - ליסוד הקוסמי, המשול להארה עצמה.

סוג הקבורה האחרון שמור רק למורי דת בכירים הנתפשים כמוארים. בשל מיעוט חומרי הבעירה בטיבט גם שריפה אינה נפוצה ושמורה אף היא למורי דת בכירים (ובעבר גם למלכים). קבורת נהרות נחשבת נחותה, אולי בהיותה מזהמת את המים ולכן שמורה לעניים. הקבורה המקובלת ביותר היא הקדשתו של הגוף ליסוד האוויר, וליתר דיוק, לבאי כוחו; הנשרים. ראוי לציין כי בגין צורות קבורה אלו ועל אף התפריט הדליל נמנעים הטיבטים מאכילת דגים ועופות באשר הם כי הם נחשבים כ'אוכלי אדם'.

'קבורת שמיים' קיימת גם בקרב בני הדת הזורואסטרית פרסית, אך חרף דמיון מסוים קיים גם שוני תהומי בין צורות הקבורה. די לציין כאן כי אצל הזורואסטרים האדמה והאש נתפשות קדושות בעוד גופת מת טמאה ולכן אסור להביאן במגע.

'קבורת השמיים' קרויה בטיבט ריר-סקייל, שפירושו "נשיאה אל ההר". לפי המנהג המקומי מחויב כל טיבטי לראותו לפחות פעם אחת בחייו.  רבות נאמר על כך שמסורת קבורה זו נובעת מהקשיים האקולוגיים בטיבט, אך דומה כי אין הדברים עומדים במבחן המציאות.     

בדרך אל הארץ הטהורה
הגופות הובאו אל המנזר המבודד מבעוד יום, מקופלות בתנוחה עוברית, כך שרגליהן  צמודות לראשן, עטופות בבד גס שקטאק, צעיף לבן מונח עליו. מוביליהן, גברים בלבד, הורידו אותן באדישות מהרכב או פרקו אותן מגב בהמת המשא. בדומה לנוהג ההינדי אסור לנשים ולילדים להשתתף בטקסי הקבורה כיוון שמייחסים להם קושי רב יותר להתגבר על הבכי, דבר שעשוי לקשור את נפש הנפטר לחייה הקודמים. הגופות נסחבו אל רחבת המנזר והונחו בזהירות על מספר אבנים קטנות ולא ישירות על הקרקע. ראשי הנפטרים הופנו כולם לכיוון דרום והבד הוסט מקצה קודקודם. לכל מנזר מלוות תשורות - שקי חיטה, תה, מלח, אורז וחמאה. בזמן שאלה נפרקו ונערמו בפינה, הונחו מנחות קטורת וספל תה חמאה ליד כל נפטר.

תוך דקות נשטפה הרחבה באדום כהה – נזירים בגלימותיהם הגיחו מכל עבר ומיהרו להתיישב ב-ח' סביב הגופות. נזיר לבוש גלימה צהובה, מנהל הטקס, התיישב במרכז מולן. השתררה דממה והטקס החל. אחד הנזירים ניגש קודקודי המתים הגלויים ותלש פיסת שיער מצ'אקרת הכתר של כל אחד מהם. הנזיר האחראי קרא מתוך תפילת הפה-ווה (Pho-wa) ובעקבותיו כל היתר.

 התפילה מסייעת בחילוץ הנשמה מהגוף דרך צ'אקרת הכתר אל ארצו הטהורה של בודהא אמיטבהא, בעל האור האינסופי, ומבטיחה גלגול מהיר ככל האפשר בגוף אדם, צורת הקיום הנעלה ביותר. במהלך הטקס חולק שווה בשווה הכסף שנתרם על ידי משפחות הנפטרים ובסופו התפזרו הנזירים. עת שאפלה החלה להשתלט על העולם נלקחו הגופות והונחו בערמה בצמוד לקיר המנזר, הפעם ללא הקפדה על הימנעות מהנחתן על הרצפה.   

הנשרים באים
למחרת, טרם זריחה, נלקחו הגופות, על גב הסבלים אל הפסגה שמעל המנזר. אל סבלי הגופות הצטרפו נזירים וביניהם ראש המנזר עצמו. נאמר לי כי הוא עולה לאתר 'קבורת השמיים' בכל יום בו מתקיימים טקסים במקום ועורך תפילות. הצעדה הגיעה אל אזור מתון, בסמוך לפסגת ההר. במרכזה היה מתחם מוקף דגלי תפילה וסטופות. העננים שכיסו חלקים מהפסגות סביב הוסיפו נופך מסתורי למעמד. מכל עבר הגיחו והופיעו נשרים. תחילה נראו כנקודות מרוחקות בקצוות השמיים, אך הם הלכו והתקרבו במעופם ונעשו ממשיים יותר ויותר – אברות כנף ארוכות, מקור מעוקל, מבט חד. תוך שהם מותחים רגליהם לפנים ובכמה טפיחות כנף עזות לבלימת משקלם  נחתו בזה אחר זה בקרבת מקום.
הצרורות נפרקו והונחו במרכז רחבה עגולה מרוצפת אבני גוויל, המסמלת מנדאלה. חלק מהנזירים והסבלים נכנסו אל מבנה סמוך קטנטן והוציאו משם סינרים גדולים מטונפים בהם כיסו את גלימותיהם וסכינים גדולות אותן השחיזו בקפידה. הצטרפו אליהם שני מתרגלי גצ'וד (תרגול סגפני במיוחד העוסק במוות) החיים דרך קבע באתר.

במהלך צפייתי בטקסים בלטה מאד העובדה כי כל הנוכחים פעלו לאורך הטקס כולו מתוך מה שנראה כשוויון נפש מוחלט. שאר הנזירים התיישבו על כר דשא והמשיכו בתפילתם מאתמול. קטורת ערערים הובערה ועשנה הריחני התפשט במתחם כולו. הנזירים שלבשו את הסינרים והשחיזו את הסכינים ניגשו אל הגופות פרמו את הצרורות בהן היו נתונות, פשטו את עורן ובתרו אותן על משטח האבן.

בניגוד לשוויון הנפש המוחלט שאפף אותם תזזית עברה בכ- 300 הנשרים, שהתקדמו מדדים ומדלגים אל עבר משטח האבן. הסבלים, מצוידים במקלות ארוכים גירשו אותם, אולם ברגע מסוים לא יכלו להם והנשרים התנפלו על הגופות עוד בטרם סיימו הנזירים את מלאכת הביתור. הנזירים נסוגו לאחור והנשרים, צווחים זה על זה ומתקוטטים נדחקו לסעוד על הבתרים. כלב שהגיע פתאום וניסה אף הוא לסעוד על הגופות גורש באלימות רבה. תוך רבע שעה לערך, כל שנותר על הארץ היו שלדים מקרטעים כתוצאה ממשיכת גפיהם מצד לצד במקורי הנשרים.

בראותי את קרקוש העצמות המוזר על הארץ נזכרתי בכוריאוגרפיה המוזרה של ריקוד המוות אותו ראיתי בסאמיה. האם טקס זה הוא המקור להשראה? לאחר שהתכלה הבשר ניגשו הנזירים אל בין הנשרים נטלו את השלד ולקטו בקפידה את העצמות שניתקו ממנו. הם הניחו אותם על גדמי גזע עבים ששימשו כמעין קרשי חיתוך ובפטישי אבן ריסקו את הגולגולות ואת כל יתר העצמות. את העיסה שנוצרה ערבבו עם טסמפה, שעורה קלויה, והגישו אותה אל הנשרים שכילו אותה תוך דקות.

קצת למעלה משעה חלפה מאז שעלו הנזירים ונושאי הגופות למקום. הם נותרו במקום עד שהנשרים סיימו את ארוחתם ושבו בצעד מהיר אל המנזר. כל שנותר באתר היה ריח חזק של אטליז ומספר נשרים ששבעו במידה כזו שהחליטו לנוח בטרם יתעופפו משם.

פירוק והרכבה
מדהים היה לגלות כי בראש ההר, אי שם במרחבי טיבט, כשבגדי מדיפים ניחוחות קטורת ערער ונרות חמאה וראשי ספוג ניחוחות הגות מקומיים, לא נראה הטקס מזעזע כלל. להיפך, היה בו משהו מזכך ואמיתי ביותר, כמעט מרגיע. הדהימה אותי גם הפשטות שבה הוא נערך, הנוגדת את כל הטקסים הבודהיסטיים-טיבטים האחרים, הנפרסים תמיד על פני משך זמן ארוך ובסגנון והידור יתר. ברור לחלוטין שלא טעמים אקולוגיים עומדים ביסודו של הטקס, הגם שייתכן והשפיעו עליו. מוכרחות להיות סיבות אחרות לפשיטת העור, לפירוק ולריסוק היסודי לבלי הותיר זכר.

אני נזכר במשל הבודהיסטי הקדום בו מפרק הנזיר נגסנה את מרכבתו של המלך הספקן מילינדה ומנסה לברר איתו מהי מהותה של המרכבה. שלב אחר שלב ניטלים מהמרכבה המושכות, היצול, הגלגלים ובכל פעם שואל החכם את מילינדה מה לפניו. התובנה שמתגלה למלך היא שמרכבתו אינה אלא צירוף ארעי של עצמים, השבים ומתפרקים לשם התלכדות שונה ולכן כל קיומה ארעי וכל היקשרות אליה תהיה שגויה. נדמה כי רעיון הפירוק לגורמים, בדרך אנליתית ושכלתנית, שהוא מאבני המסד של הפילוסופיה הבודהיסטית, בא כאן לידי גימור מסוים בביטוי פיסי. ביטוי שלא בכדי כל טיבטי מחויב לצפות בו ולהבין שגם אנחנו, דינינו כדין המרכבה, לשוב ולהתפרק למרכיבים שונים שישובו ויתלכדו מחדש, באופן שונה, ליצירת מושג שהוא איננו 'אני', אלא אם כן, בעזרת השגת תובנות גבוהות ה'אני' הופך להיות חובק כל.

* מוקדש לכל מי שזורה את עברו ברוח ומכייר בה את עתידו ובמיוחד לאלינה א.