כתב וצילם: יותם יעקובסון
(הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" גיליון 143, אוגוסט 2003)
http://www.masa.co.il/

הכניסה אל חדר התפילה המרכזי במנזר טיקסה Gompa Tikse’)  ) בלדאק גרמה לי לשגות בדמיונות חזרה אל הרחם. בוהק השמש העז, המכה בסלעים החשופים, היוצרים את הנוף הקשה והדרמטי של הארץ ההיא, נותר מאחורי. עמדתי בפתחו של אולם גדול, אפלולי, שהגוון השולט בו היה אדום חם, מזמין ומגונן.

קולות חיכוך מוזרים שבקעו מירכתי האולם, למרגלות פסל בודהה דומם, משכו את תשומת לבי. כשפסעתי פנימה, צמחו מתוך האפלולית מספר דמויות של נזירים הרכונים על שולחן עץ גדול. עששית שהפיצה אור עמום הייתה תלויה מעליו. הנזירים אחזו בידיהם משפכי נחושת צרים. בפינת שולחן העץ היו מונחות צלוחיות מתכת קטנות ובהן חול צבעוני עז גוון. הנזירים שבו ומילאו מתוכן את המשפכים ובחיכוך משפך ריק במלא זילפו את החול הצבעוני בהתאם לשרטוטים ולדוגמאות שהונחו קודם לכן. הנקבים בקצה המשפכים הם כה צרים, עד שללא הכאה קלה או חיכוך של משפך ברעהו, לא יוזלף החול דרכם. כך, גרגיר לגרגיר, בגוונים ובצורות משתנות, הולכת ומתהווה המנדאלה, מהמרכז כלפי חוץ. נקודה מרכזית, מודגשת, המוקפת בריבועים ומעגלים ההולכים ומתרחבים, סוגרים זה על זה בשלל צבעים, כששפע צורות וסמלים, מעודנים ועשויים לפרטי פרטים גודשים אותם.

הבנאים שקועים במלאכה מבוקר עד ערב. לא כל נזיר יכול להשתתף בבניית המנדאלה. המיומנות הנרכשת לשם כך היא ממושכת למדי ואורכת כשלוש שנים. על כל בנאי ללמוד את אופן הכנת הצורות השונות המופיעות במנדאלה על-ידי יצירתן בחול, כל אחת בנפרד. במקביל, עליו ללמוד לעומק את משמעויות הסמלים המופיעים בדיאגרמה ואת משמעות המנדאלה בכללותה. הלימודים מתקיימים בין השאר דרך מדיטאציות ויזואליות ממושכות, בהן הנזירים מתבקשים לדמיין מראות ואירועים.

המילה 'מנדאלה' (Mandala) מורכבת למעשה משתי מילים בסנסקריט. "מנדה" (Manda), פירושה 'כס', או 'מהות'. "לה" (La) במשמעות הצרה הוא 'מעגל'. צמד המילים הללו מרמז בבהירות על תמציתה של המנדאלה; דיאגרמה המוקדשת לישות או לתכונה נעלה הממוקמת ב"מנדה", במושב הכבוד שלה - מוקד השרטוט, ומה"לה", תחום השפעתה, האזור ההיקפי, המשול לרוב לקוסמוס. לפיכך, המנדאלה עצמה מהווה מעין דיאגרמה סמלית לעולם כולו.

במהלך הפולחן משתמשים המאמינים ב'שרי יאנטרה' (Sri Yanta); אביזר פולחני קטן, דמוי פירמידה דו או תלת - מימדית. האביזר הבנוי באופן מדורג, שמרכזו משול להר מרו (Meru  או Sumeru), ציר העולם לפי האמונה, נועד לסמל את המעלות בדרך אל האלוהות, אל הנצחי.

לא חוצים את הקווים
כמעט לכל מנזר בחבל לדאק (Ladakh) ובטיבט, ישנה מנדאלה מיוחדת לו, שהתעצבה במהלך השנים. את המנדאלה הזו, שהיא לרב מצויירת, נהוג ליצור פעם בשנה מחול צבעוני. לנזירים האמונים על בניית המנדאלה אין כל מקום לביטוי עצמי וליצירתיות. הם מחויבים לחלוטין ל"ספר המנדאלה", הכולל ציוני מידות, תיאור כתוב ומודל משורטט המפרט את הגוונים המדויקים בהם צריך כל אזור בדיאגרמה להיצבע.

זילוף החול קודם שלב השרטוטים. מכיוון שלכל תחום במנדאלה ישנה קדושה משתנה ומכיוון שהדיאגרמה בכללותה מכילה הנחיות של בודהה לגבי הארה, אסור לנזירים לחצות את הקווים. פגיעה במנדאלה נחשבת כה חמורה, עד שהיא משולה להפרת נדר נזירות. לכן הם משלבים בעבודתם מדיטציות בהן הם מדמיינים את הקווים הדו - מימדיים הופכים   לקירות תלת – מימדיים בלתי עבירים.

על בניית המנדאלה שוקדים בדרך כלל לפחות ארבעה נזירים. הבנייה נעשית תמיד מהמרכז, הנקודה המקודשת ביותר, כלפי חוץ. בבניית החלקים הפנימיים מקפידים בדרך כלל על כך שכל נזיר אחראי על רבע מנדאלה. בהמשך נשברת תבנית עבודה זו וכל נזיר יוצר את הצורות המוכרות לו יותר, בהתאם לכישוריו.

המשפכים הנראים כיום נכנסו לשימוש במאה השמונה-עשרה. עד אז היו משתמשים בזילוף ידני. מאז הוכנסו לשימוש התפתחה סביבם הסמליות המאפיינת כל פרט ופרט בבודהיזם הטיבטי. צמד המשפכים משול לחוכמה ולחמלה – מהות התרגול הבודהיסטי. צליל החיכוך משול לריקות. מתוך הריקות צומחות צורות, בהתאם למשפט המפורסם ב'סוטרת הלב': "צורה היא ריקות, ריקות היא צורה. צורה איננה שונה מריקות, ריקות איננה שונה מצורה".

בניית מנדאלה אורכת מספר ימים, תלוי בגודלה ובמורכבותה. קצב זילוף החול נקבע על-ידי עוצמת וקצב החיכוך של המשפכים זה בזה. על הנזירים להקפיד ביותר על הדיוק בזילוף החול, שלא יחרוג מתחומי הקווים ושיוזלף באופן שווה, למען יצירת מרקם אחיד, נטול גבשושיות. אסון גדול יכול לקרות אם אחד הנזירים מתעטש חלילה.

כשמתרחשת טעות, מתייחסים אליה הנזירים בשוויון נפש מפתיע. הבנאים מסלקים את החול העודף בעזרת קיסם עץ. במידה ולא ניתן לעשות זאת, ייטלו את אחד המשפכים הריקים, יכסו את צדו הרחב בפיסת בד וישאבו את החול בפיהם.

שער כניסה אל הנצח
במקרים רבים מתוכננת הבנייה כך שתסתיים בליל ירח מלא, המשול למודעות וערנות, תכונות אותן המנדאלה אמורה לחדד. למחרת סיום המנדאלה רוחש המנזר כולו סביב תפילות המוקדשות לישויות הקוסמיות המגולמות בה. המנדאלה מסמלת עבור בני המנזר, כמו עבור יתר הקהילה, מודל לעולם מושלם. את הזכות שנצברה בעבודה הטובה, מקדישים הנזירים לטובת אחרים. לפיכך, גם עבור דרי המנזר וגם עבור שאר האנשים, המנדאלה פותחת שער כניסה אל הנצח. דרכה מדמיינים המאמינים את בודהה ותכונותיו באופן ויזואלי. האומנות גורמת לדרכו של בודהה להיעשות נגישה יותר. הסמלים המופיעים בדיאגרמה נותנים ביטוי ויזואלי לדרכו של יצור חי, באשר הוא, אל ההארה. כל יצור שנחשף לחוכמה הבודהיסטית, כלומר מצוי בתחומי ה"לה" שלה, יכול לבחור האם ללכת בדרך אל ה"מנדה", אל הנירוואנה, אם לאו.

במנדאלות המוקדמות, שנוצרו עם הגעת הבודהיזם לטיבט במאה השמינית לספירה, הופיעו בדרך כלל דמויות של ישויות המזוהות עם תכונות עילאיות. למשל אוולקיטשווארה, הבודהיסטווה של החמלה, המזוהה עם הנפש המתגלגלת בשושלת הדלאי לאמה. ככל שהשתכללו המנדאלות, תהליך שהגיע לשיאו יחסית מאוחר, במאה השש- עשרה, נעשו הסמלים המופיעים בהן יותר ויותר מורכבים וקשים לפענוח. כיום, את מקום הדמויות תופשים בדרך כלל סמלים מופשטים.

פעמים רבות, בעיקר במנדאלות, שעוצבו במאות השתיים- עשרה והשלוש- עשרה, מופיעים סמלי ה"לה", הנמצאים במרכז, בתוך מתחם ריבועי הסוגר עליהן. מתחם זה, הבנוי בדרך כלל מחמישה חללים הסוגרים זה על זה, הוא למעשה תוכנית קרקע לארמון תלת-מימדי, שנועד לשוות לישות ולתכונותיה הנעלות נופך מלכותי, אדיר ונורא הוד. עם זאת, בהיותה של הישות טהורה ואמיתית, נטולת נגעי עולם האשליה ופגעי הבורות, היא נותרת נגישה לכל. מסיבה זו קרועים בקירות הארמון ארבעה שערים הפונים אל ארבע כנפות השמיים.

לפי התפישה המקובלת בבודהיזם, כל אחד מאתנו הוא למעשה מנדאלה מלאה ולא רק נקודת ערנות. כל אחד מאתנו מתקיים בתוך משפחתו, מעגל חבריו ומקורביו, עירו, מדינתו וכו'. בינו לבין אותם מעגלי חיים מתרחבים מתקיימים יחסי גומלין. האדם, כמו כל פרט אחר בעולמנו, נתפש כבעל קשרים הדוקים ובלתי נפרדים מסביבתו. ה"אני" הוא ציר שסביבו נעות ההתרחשויות.

ורק החול יזכור
כעבור מספר ימים, בהם נערכות תפילות מיוחדות, נערך טקס גדול החותם את הקדשת המנדאלה. המנזר כולו רוחש כמרקחה. הנזירים מנקים את אולמותיו ומטאטאים את החצרות. על במה קטנה במרכז החצר הראשית מעוצבת מנדאלה פשוטה, עשויה בקווים גסים יחסית, ללא שימוש במשפכים. המנדאלה מוקדשת לאגני, יסוד האש. על המנדאלה הזו מניחים גללי בהמות וגזרי עץ אותם מבעירים במהלך הטקס. להתכנסותם של המאמינים בחצר קודמת תרועת חצוצרות ענק ממרומי גג המנזר הנשמעות היטב על-ידי בני הכפרים באזור.

במהלך הטקס הממושך מוגשות לאב המנזר מנחות שונות, בסדר ובמשמעות נסתרים מהבנתו של זר. בזו אחר זו הן מושלכות על – ידו אל האש. בתום הקרבת המנחות נפנה ראש המנזר אל אולם התפילה הראשי שבירכתיו נמצאת המנדאלה. אחריו נפנים יתר הנוכחים. הנזירים מתיישבים במקומותיהם ופותחים בתפילה ממושכת בליווי תופים, מצלתיים ופעמונים, בה מתבקשים האלים לעזוב את המנדאלה.

בסוף התפילה מסירים כמה נזירים את הלוט המכסה את המנדאלה ואב המנזר ניגש אליה. הוא נוטל מהמנדאלה את הישויות שהתגלמו בה. נטילת הכוחות מהמנדאלה נעשה בסדר הפוך לסדר הבניה; הנזיר הבכיר נוטל בקצות אצבעותיו את קמצוצי החול המסמלים את התכונות הנעלות. פעולתו מבוצעת מהחוץ כלפי פנים, עם כיוון השעון. אחרון יינטל קמצוץ החול מה"מנדה", בה  שוכנת הישות המרכזית. קמצוצי החול נאספים בקפידה אל תוך כד קטן. לאחר נטילת האלים מהדיאגרמה, מבתר אותה הנזיר בעזרת הואג'רה ( Vajra) שלו.

הואג'רה (ובטיבטית: דורג'ה,Dorje) הוא אביזר פולחני הלקוח מההינדואיזם. פירוש המילה בסאנסקריט הוא 'יהלום', 'מבתק הכבלים', 'הבלתי ניתן לשבירה' וכו'. בהינדואיזם משמשת הואג'רה ככלי נשקו הקטלני של אינדרה (Indra), אל השמיים והמלחמה, ראש כל האלים לפי הפנתיאון הוודי. בבודהיזם הטיבטי הפכה הואג'רה לסמל החמלה העילאית ולכן היא משמשת כאטריבוט לרבים ממורי הדת, בעבר ובהווה. בעזרת חיתוך המנדאלה בואג'רה, ממזרח למערב, מצפון לדרום ובאלכסונים, ניטלת ממנה שארית האנרגיה.

בתום נטילת הכוחות מהדגם, מטאטאים הנזירים את החול מהשוליים כלפי המרכז. כתמי החול הצבעוניים ושלל הצורות המעודנות שהונחו בקפידה תוך עבודה מאומצת נעלמים מיד. גוון החול הופך אפרורי, פרי התערבבות כל הגוונים יחדיו. חלק מהחול מוטל אל ידיהם המושטות של מאמינים. אלו בולעים ממנו קמצוץ ואת השארית אוספים בשקיק, אותו יטמנו בסמוך ליסודות ביתם, או ימהלו אותו במי שתייה, סגולות לברכה. שאר החול נאסף לאותו כד קטן. בהמשך נמחים במטלית השרטוטים הראשוניים שהונחו. למנדאלה לא נותר שום זכר. הכד עצמו נעטף במה שנראה כבגדי מלכות ונישא ברוב הדר אל מחוץ למנזר, לעבר הנהר הסמוך.

התהלוכה חגיגית וססגונית במיוחד, בעיקר על רקע הנוף הצחיח בו מתקיים הפולחן. לפני נושא הכד צועדים נזירים המנגנים בתופים ובחצוצרות. על שפת המים נערכת תפילה קצרה אחרונה, במהלכה מבקשים הנזירים מהרוחות השוכנות במים לקבל את המנדאלה. הנזירים מדמיינים את החי שבמים זוכה בשפע, את המים המטוהרים מתאדים ושבים ומומטרים על כל היצורים עלי – אדמות, שוטפים את עולם האשליה ומביאים את הגאולה. כד המנדאלה מופשט מהמעטפות הססגוניות שעוטפות אותו. אחד הנזירים נוטל אותו ויוצק את תוכנו אל המים.

בפשטות, כאילו דבר לא אירע, סבים הנזירים על עקביהם ומעפילים בחזרה אל המנזר. הרס המנדאלה מהווה עבורם גם שיעור בהעדר היקשרות ובהעדר קביעות. הרי לפי תורתם, הכל בעולמנו הוא בר חלוף. את עיקר מעיניהם מקדישים הנזירים לסיגול התובנה כי הרס המנדאלה הוא למעשה הדרך הטובה ביותר לשמרה.

* כל הזכויות שמורות ליותם יעקבסון