קריאה בהיסטוריה של טיבט מגלה שדמותו של הדלאי לאמה לדורותיה, שנתפש כיום כסמל לרוחניות ולשלווה, טומנת בחובה לא מעט תככים, סיפורי זימה ומאבקים פוליטיים, בהם הייתה לגורמים חיצוניים השפעה רבה על הנעשה בטיבט.

הסיפור מתחיל בימיו הראשונים של הכיבוש המונגולי בטיבט במאה ה-13. המונגולים, שהקימו את שושלת יוּאן, הסתמכו במידה רבה על השליטים המקומיים. בטיבט המצב היה מסובך, מכיוון שמאז המאה התשיעית, עת התפוררה הממלכה לחלקים רבים, לא שלטו בה מלכים.

בתמיכת המונגולים זכה סאקיה פנדיטה, ראש זרם סאקיה בבודהיזם הטיבטי. סאקיה פנדיטה כל-כך הרשים את החאן המונגולי, עד שבהשפעתו המיר החאן את דתו לבודהיזם, והפך את הפנדיט למורה המדינה. בתמורה העניק החאן לראש פלג סאקיה שליטה פוליטית בטיבט. השילוב בו אדם אחד מחזיק הינו גם כהן הדת הראשי וגם ראש המדינה, היווה תקדים למעמד שיוקנה בעתיד לדלאי לאמה. 

עם היחלשות השושלת המונגולית קמו מתנגדים לשלטון הסאקיה. בין היתר צמחה אסכולה חדשה בבודהיזם הטיבטי, שזכתה במהירות לתומכים רבים ונלהבים – אסכולת הגלוק  שנוסדה על ידי המלומד והנזיר המבריק טסונגקאפה בראשית המאה ה-15. כמאה וחמישים שנים חלפו, המונגולים שבו והתחזקו, והעבירו את תמיכתם לאסכולה החדשה והפופולרית שכונתה גם "הכובעים הצהובים". סוֹנאם גיאטסוֹ, גלגולו השלישי של תלמידו של טסונגקאפה, זומן אל חצרו של אלטאן חאן המונגולי בשנת 1578. במעמד זה העניק לו החאן את התואר 'גיאטסו' – אוקיאנוס, ובמונגולית – 'דלאי'.

מעמד הגלוק התחזק עוד יותר כאשר נכדו של אלטאן חאן זוהה כגלגול של אותו סונאם גיאטסו. הדלאי לאמה החמישי זכה בתמיכה של השליט המונגולי גושרי חאן נגד אסכולת הקאגיו  שהתנגדה למרות המונגולית ואיחד את טיבט. הדלאי לאמה החמישי זיהה את עצמו עם צ'נרזיג (אוולוקיטשוורה), הבודהיסאטווה של החמלה.

מאז ידע מוסד הדלאי לאמה תככים רבים ומקרי מוות מסתוריים במאבק על השלטון. לא תמיד נהנה הדלאי לאמה מאותה סמכות והערצה שהוא זוכה לה היום מצד הטיבטים. באופן מסורתי עיקר כוחו של הדלאי לאמה היה באסכולת הגלוק, ובמרכז טיבט, סביב להאסה. באזורים אחרים, בעיקר במזרח טיבט, וביחס לאסכולות אחרות בבודהיזם הטיבטי, הייתה לו סמכות מוגבלת למדי.

בחירת הדלאי לאמה באמצעות גלגולים מונעת ריכוזיות יתר של הכוח, מה עוד שבדרך כלל ההתגלמויות מתגלות במשפחות כפריות באיזורים נידחים. חסרונה של השיטה הוא בוואקום השלטוני ובאי-יציבות הפוליטית שנוצרים בין מותו של דלאי לאמה אחד לבין התחנכותו והתבגרותו של יורשו.

הראשון
גֶנְדוּן דְרוּבּ (1391-1474) היה תלמידו הבכיר של טסונגקהאפה שייסד באותה תקופה את אסכולת הגלוק. הוא בנה את המנזר החשוב טַאשילוּנגְפּוּ, והמסורת מספרת שלאחר מכן עורו הבהיק כזהב. הוא היה מלומד גדול וכתב שמונה כרכים אודות התובנות אליהן הגיע בתרגול. גנדון דרוב, שאז טרם כונה הדלאי לאמה, הבטיח כי ייוולד מחדש כדי להשלים את העבודה בה פצח. הוא מת במנזר טאשילונגפו בעודו שקוע במדיטציה עמוקה. 

השני
גֶנְדוּן גיאטסו (1475-1542) נולד למשפחת איכרים במרכז טיבט. אביו היה מתרגל טנטרי גדול בזרם הניינגמה. על פי המסורת, כשגנדון גיאטסו היה מסוגל לדבר הוא אמר להוריו ששמו הוא גנדון דרוב (הדלאי לאמה הראשון) ושהוא מבקש לחיות במנזר טאשילונגפו. גנדון גיאטסו זוהה רק בגיל 11 כגלגול של גנדון דרוב. הוא עמד בראש המנזרים החשובים באסכולת הגלוק, כתב לרוב ובנה מנזרים.

השלישי
סונאם גיאטסו (1543-1588) היה הראשון שזכה לתואר "הדלאי לאמה". הוא נולד להורים עשירים שאיבדו את כל בניהם ושמרו על בנם הצעיר מכל משמר. הוא זוהה כגלגול של קודמו בגיל שלוש. מאוחר יותר הוא בנה את מנזר נאמְגְיַאל, שמשמש עד היום כמנזר האישי של הדלאי לאמה. סונאם גיאטסו יצר קשר עמוק עם שליט מונגוליה, אלטאן חאן, שהמיר את דתו ואת דתה של האומה כולה לבודהיזם הטיבטי. כאות הוקרה נתן לו החאן המונגולי את התואר "הדלאי לאמה" – אוקיינוס של חוכמה.
 
הרביעי
יוֹנְטֶן גיאטסו (1589-1617) היה נכדו של אלטאן חאן מאשתו השניה, והדלאי לאמה היחיד שנולד מחוץ לטיבט. הוא תרם רבות לחיזוק הקשר בין טיבט ומונגוליה. הוריו המונגולים סירבו לאפשר לו לעזוב לטיבט עד שהיה בן 12, כך שאת מרבית השכלתו הוא רכש מלאמות טיבטים שהגיעו למונגוליה. יונטן גיאטסו מת בגיל 27.

החמישי
נְגַאווּאַנְג לוֹבְּסַאנג גיאטסו (1617-1682). נודע בכינוי "החמישי הגדול". בסיוע מונגולי, הוא הביא את כל טיבט תחת שלטונו. הוא למד וכיבד אסכולות שונות בבודהיזם הטיבטי, דבר שעורר עליו את זעמם של הגורמים השמרניים בגלוק. הדלאי לאמה החמישי זיהה עצמו לא רק כגלגול של תלמידו של טסונגקאפה אלא גם כגלגול של צ'נרזיג (אוולוקיטשוורה), הבודהיסאטווה של החמלה. הוא החיל את הרעיון הזה על ארבעת קודמיו ועל כל מלכי טיבט עד סונגצ'ן גאמפו  שבימיו הגיע לראשונה הבודהיזם לטיבט. מאז ימיו, כך מאמינים, נוהג אוולוקיטשוורה ליטול צורת אדם ולהתגלם בדמותו של הדלאי לאמה.
הדלאי לאמה החמישי הוזמן לסין לבקשתו האישית של הקיסר, וזכה שם לכבוד רב. הוא החל בבנייתו של ארמון פוטאלה, שבו על פי המסורת שוכן צ'נרזיג. הוא היה מלומד גדול, בקיא בסנסקריט, וכתב ספרים רבים ובהם ספר שירה. הדלאי לאמה הנוכחי (ה-14) חש קירבה רבה אל הדלאי לאמה החמישי. בגלל החשש מאי-יציבות פוליטית, דבר מותו של הדלאי לאמה החמישי נשמר בסוד במשך 15 שנה. במשך אותה תקופה נאמר לטיבטים כי הוא נמצא בריטריט ארוך, וכאשר השליטים המונגולים דרשו לפגוש אותו, שימש אחד מהלאמות הקשישים כמתחזה בתחפושת. 

השישי
טְסאנגְיַאנג גיאטסו (1683-1706). הדלאי לאמה השישי היה דמות מרתקת. הוא ויתר על נדרי הנזירות לאחר שמורו הקרוב נרצח בעקבות סכסוך פוליטי עם המונגולים, זילזל בסמכות, וחיבר שירי אהבה ורומנטיקה. את ימיו הוא בילה בשיטוטים בפארקים של להאסה בצוותא עם חברים, ואת לילותיו בשתיית צ'אנג בבתי המרזח של להאסה. הוא נרצח ככל הנראה על-ידי גורמים שמרניים מונגולים. 

השביעי
קֶלְסַאנג גיאטסו (1708-1757). לאחר ימיו הסוערים של הדלאי לאמה השישי, קלסאנג גיאטסו סיפק את השקט והיציבות שטיבט הייתה זקוקה לה. בליווי ואבטחה סיני הוא הגיע ללהאסה ב-1720. הוא חי חיים פשוטים והקדיש את מרבית זמנו ללימוד וכתיבה. הוא ידוע במספר הרב של תפילות שחיבר. 

השמיני
ג'אמְפֶּל גיאטסו (1758-1804) נודע ביכולותיו הרוחניות המרשימות ובסלידתו מתככים פוליטיים. על פי המסורת, במהלך הריונו, כאשר אמו ישבה בגן, הופיעה קשת בשמיים וקצה הקשת נגע בכתפה של האם. התבואה באותו אזור הכפילה ושילשה את עצמה. ג'אמפל גיאטסו בנה את ארמון הקיץ הידוע נוֹרבּוּלינְגקַה. במהלך שלטונו ניסו כוחות שונים לפלוש לטיבט, והדלאי לאמה השמיני ביקש עזרה מסין כדי להדוף את הפלישות.

התשיעי, עשירי, אחד-עשר, שנים-עשר
לוּנְגטוֹק גיאטסו (1805-1815), טסוּלְטרים גיאטסו (1816-1837), קֶדְרוּבּ גיאטסו (1838-1855), טרינְלֵיי גיאטסו (1856-1875). במשך שבעים שנה לא חצו הדלאי לאמה את גיל 21. רובם מתו בנסיבות לא טבעיות במערך התככים והפוליטיקה הפנימית בלהאסה. בבחירה של שלושת האחרונים היו שניים או שלושה מועמדים ראויים שהפגינו את כל הסימנים הנדרשים, וההכרעה ביניהם נפלה בעזרת הטלת גורל בכד מוזהב מיוחד. 

השלושה-עשר
תוּבְּטֶן גיאטסו (1876-1933) היה הדלאי לאמה החשוב ביותר מאז החמישי. הוא חי בתקופה סוערת מבחינה פוליטית כאשר המעצמות הגדולות, בריטניה ורוסיה הצארית, החלו לגלות עניין בטיבט. הדלאי לאמה השלושה-עשר שרד את הפלישה הבריטית ב-1904. חמש שנים לאחר מכן, כאשר הסינים כבשו את טיבט, הוא נמלט לחבל סיקים שבצפון-מזרח הודו, שם התוודע למודרניזציה. שנתיים לאחר מכן, השיגה טיבט בהנהגתו עצמאות כשגירשה את הנציגים הסינים מלהאסה. הדלאי לאמה חיבר את ההמנון הלאומי ששרים הטיבטים עד היום. בהשפעת השנים שבילה בהודו הבריטית, הביא הדלאי לאמה השלושה-עשר למודרניזציה מוגבלת של טיבט עם הכנסתם של מערכת דואר, רדיו, ומטבעות. הוא שלח ארבעה תלמידים טיבטים לבריטניה ללמוד הנדסת חשמל. המנהיג המשופם ערך רפורמות כלכליות רבות שנועדו להפחית מהכוח והשחיתות במערכת הנזירית. הוא הקים תחנת משטרה בלהאסה, הורה לאמן את הצבא, ובמקביל גם פתח בית ספר לאנגלית ומוסד לרפואה טיבטית מסורתית. לפני מותו, ב-1932, הוא ניבא שסין תפלוש לטיבט והורה לעמו להתכונן לכך.
אי היציבות הפוליטית נמשכה לאחר מכן במהלך ילדותו של הדלאי לאמה ה-14. רטינג רינפוצ'ה שבחר בדלאי לאמה הנוכחי והחזיק בשלטון עד שהוא יתבגר, ויתר על נדר ההתנזרות והתפטר ב-1941. שש שנים לאחר מכן הוא נעצר בטענה שתכנן להתנקש בחייו של הסוכן שהחליף אותו, טאקטרה רינפוצ'ה, ומת בכלא, ככל הנראה מהרעלה.